<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יצחק בר רדיפא</h1>
<h2>דף קה.</h2>
גרסינן בפרק שני דייני גזירות [ק"ו ע"ב] אמר רב יצחק בר רדיפא אמר רבי אמי מבקרי מומין שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. ופירש רש"י שלא היו עסוקין אותן מבקרי מומין בדבר אחר. היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה דביקור מומין צורך קרבנות נינהו. וכן פירש נמי אההיא דתחילת הפרק אמר רב יהודה אמר רב אסי גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, שלא היו עסוקין במלאכה אחרת אלא כל שעה היו גוזרין גזירות, לפיכך היו נוטלין מזונות שלהן מן השקלים הבאים לצורכי הציבור.
ומפירוש רש"י משמע דלב בית דין מתנה על השקלים לפי שהן צורכי רבים. ואף ישראל כשהיו מפרישין שקליהן לדעת בית דין היו מפרישין. שאם כל אחד ואחד יהא מפריש לצורך קרבן היאך בית דין יפקירו הלשכה לדברים אחרים. אלא מתוך שכל ישראל יודעים ששקליהם עולים לכמה וכמה מותרות צורכי קרבנות ציבור, על דעת בית דין היו מפרישין. וכולן שותפין בקרבנות. דאי לא נימא הכי, ניחא מבקרי מומין ומלמדי הילכות קמיצה ועבודה לכהנים ובית גרמו ובית אבטינס ונשים המגדלות בניהן לפרה, כיון דפרה עצמה באה מתרומת הלשכה, הן הכי נמי אלו ניזונות משם. כדתנן במסכת שקלים פרק התרומה מה היו עושין בה [פ"ד ה"ב], דקתני פרה ולשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח וכן שומרי ספיחים בשביעית לעומר ושתי הלחם [שם ה"א], כולן צורך קרבן הן וכקרבן דמי. אלא דייני גזירות ומגיהי ספרים שבירושלים [ק"ו ע"א] היאך יטלו שכרם משם אם לא שלב בית דין מתנה והפרשת ציבור על דעת בית דין.
ומה שבגמרא דידן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מגיהי ספרים שבירושלים נוטלין שכרן [מתרומת הלשכה], ופירש רש"י שכל אחד ואחד עושה ספר תורה לעצמו כדאמרינן התנאה לפניו במצות בספר תורה נאה. ורבותי (כי) פירשו משום דגרסינן בפ"ב דכתובות [י"ט ע"ב] א"ר אמי ספר שאינו מוגה עד שלשים יום מותר להשהותו מכאן ואילך אסור להשהותו, והיו מתרשלין להשכיר מגיהין, תיקנו להן חכמים מזונותן מתרומת הלשכה.
אבל גירסת הירושלמי דשקלים [פ"ד ה"ב] הכי איתא, רבי אחא ורבי תנחום בר חייא בשם רבי שמלאי מגיהי ספר עזרה נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. ונראה לי דלאו היינו ספר עזרה, דגרסינן בהשותפין [ב"ב י"ד ע"ב] ספר עזרה לתחילתו הוא נגלל, דהיא ספר תורה המונחת בארון. דהא כל הני משמע בבית שני, ובבית שני לא היה ארון [יומא נ"ג ע"ב]. ואין נראה נמי לפרש ספר עזרה היינו ספר תורה שכהן גדול קורא בו או שהמלך קורא. (דגרסינן וכהן) [דכהן] גדול היה לו ספר תורה משלו. שלא יהא מתנאה בשלפניו, כמו המלך. דהא אפילו הדיוט גרסינן בסנהדרין פרק כהן [כ"א ע"א] אמר רבה אע"פ שהניחו לו לאדם [אבותיו] ספר תורה, מצוה עליו לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם השירה הזאת.
הילכך נראה לי דספר עזרה היינו ספר תורה דכל אנשי ירושלים. כדאיתא בסדר יומא פרק כהן גדול [ע' ע"א] ובסוטה פרק אלו נאמרין [מ"א ע"א] דלאחר קריאת כהן גדול מכאן ואילך כל אחד ואחד מביא ספר תורה מתוך ביתו וקורא בו, כדי להראות חזותו לרבים. ומסקינן התם דקריאה היתה בעזרת נשים. הילכך נקראו ספרי אנשי ירושלים ספר עזרה בירושלמי, ובגמרא דידן מגיהי ספרים שבירושלים. ואע"ג דפירש הסוגיא אותן המגיהין שהיו מגיהין בירושלים ולא בגבולין, יש לפרש אף על הספרים.
ואם לא שעל תנאי היו [מפרישין] השקלים, מאיזה טעם יפקירו הלשכה. דאלים לב בית דין טובא. כההיא דגרסינן במנחות פרק התודה, והנסכים [ע"ט ע"ב], שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול אם יש זבח אחר יקריבו עמו וכו' עד אמר מר אם יש זבח אחר יקריבו עמו, והא אמר רב חסדא שמן שהפרישו לשום מנחה זו פסול לשום מנחה אחרת. אמר רבי ינאי לב בית דין מתנה עליהן, אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהא לזבח אחר וכו'. עד וליתנו עליהן דליפקי לחולי, גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. ש"מ דכל (שעות) [מעות] או קודש שכל ישראל מקדישים, על דעת בית דין הכל. ולפי צורך השעה [רשות] ביד בית דין להפקיר. ואפילו לרבי שמעון דלית ליה לב בית דין מתנה [שבועות י"א ע"ב], הני מילי בדבר שנתקדש כבר קדושת הגוף כגון דבר הקרב הוא עצמו, אבל בדמים (עצמן) מודה שלב בית דין מתנה על השקלים.
